עקרון הרצף- עקרון לחיים

סיכום מאמר

עקרון הרצף היא תאוריה לגבי הדרך הנכונה לגידול ילדים. זוהי תאוריה הטוענת שילדים יכולים להיות מאושרים ושלווים בעולם המבוגרים

קיימות הרבה תיאוריות לגבי הדרך הנכונה לגדל ילדים ואת כולן אנחנו נאמץ בשתי ידיים, אם הן רק יבטיחו לנו שהילד שלנו יגדל לאדם מאושר ושלו. אחת מהתיאוריות האלו היא "עקרון הרצף", תיאוריה הטוענת שילדים באמת יכולים להיות מאושרים ושלווים בעולם המבוגרים. אז מהו עקרון הרצף, איך ניתן ליישם אותו ומדוע הוא עורר כל כך הרבה תגובות מסביב לעולם?

כשג'ין לידלוף, פסיכותרפיסטית מניו יורק, יצאה בתחילת שנות השבעים לטייל בג'ונגלים של וונצואלה, היא חשבה שהיא יוצאת לחפש יהלומים. בתום שנתיים וחצי של שהייה בקרב השבט האינדיאני היקוואנה היא מצאה הרבה יותר מיהלומים. היא מצאה, לטענתה ולטענת המעריצים שרכשה מסביב לעולם, את הסוד להורות נכונה- "עקרון הרצף".

מאין הגיע "עקרון הרצף"?

"עקרון הרצף" (Continuum concept), ספרה של לידלוף שהתפרסם בשנת 1975, הוא תוצאה של צפייה ומחייה עם ההיקוואנה- שבט שכמעט ולא בא במגע עם תרבות המערב. כשלידלוף בחנה את ילדי השבט היא גילתה שבניגוד לילדי המערב, ילדי ההיקוואנה כמעט שלא בוכים. להיפך- הם שלווים, רגועים ונינוחים יותר מכל תינוק "מערבי" שפגשה. למה זה קורה?

על פי לידלוף, כל תינוק שנולד מגיע לעולם עם ציפייה ברורה (ציפייה הטבועה בו אבולוציונית) להיות נישא על זרועותיה של אימו. מבחינתו זה אך טבעי להיות קרוב לדמות שהוא מזהה מהרחם- החום, הקול, הריח. אולם בתרבות המערבית חונכנו עם השנים לגישה של "לא להרגיל את התינוק לידיים". כך כשמשאירים אותו בעריסה ומניחים לו לבכות, התינוק חש שמשהו לא נכון, לא טבעי. הוא לא יכול לדעת שאמא ואבא יחזרו עוד מעט. הוא רק יודע שעכשיו עזבו אותו, ושכנראה משהו בו לא בסדר. משהו לא כמו שהוא אמור להיות. לכן התינוק גדל לילד (ולאחר מכן למבוגר) עצבני וחסר מנוחה.

אז מהו עקרון הרצף?

עקרון הרצף מתנגד לכל זה. על פי התיאוריה הזו, אם נחזיק את הילד קרוב אלינו וניתן לו ללוות אותנו במהלך חיינו, לאט לאט הוא ילמד לחיות נכון- בעצמו. כשהוא ירגיש שהוא מוכן להתמודד עם החיים בעצמו, הוא כבר יתנתק מאיתנו לבד.
כך בדיוק קורה בשבט: הנשים נושאות את התינוקות על גביהן 24 שעות ביממה. התינוק צמוד לאימו שזמינה אליו כל הזמן ומספקת לו הכל. הוא מכיר את עולמה והופך להיות חלק ממנו. ברגע בו הוא מרגיש שהוא מוכן לצאת ולחקור את העולם באופן עצמאי, הוא מתנתק מכבליה כשהוא מודע לעובדה שנטבעה בו במשך הזמן שתמיד יהיה שם מישהו עבורו. כך הוא הופך לאדם הרבה יותר רגוע ונינוח.

פן נוסף בתיאוריה הוא זה הטוען כי האדם הוא יצור חברתי, וככזה קיים בתינוק הצורך הטבעי והמולד להשתלב בחברה. התינוקות של היקוואנה משתלבים בחייה של האם מרגע לידתם. הם שותפים מלאים לחיים בשבט ולומדים ממנה את כל מה שהם צריכים לדעת על העולם בו הם חיים. הנשים בשבט אף פעם לא מזהירות אותם מפני פציעה, משום שהאינסטינקטים המולדים שלהם אמורים למנוע מהם להיפצע. הן לא שופטות ולא מבקרות. הן נותנות לילדים לחקות אותן מתוך ידיעה שהם יבצעו את הפעולות כפי שהטבע מורה להם.

איך מיישמים את עיקרון הרצף?

כתיאוריה, זה יכול להישמע הגיוני- טבעי שמה שתינוק צריך ורוצה זה קרבה להורה, הדמות הסמכותית שהוא מכיר. אולם אם ברצונך באמת לגדל את הילד על פי התיאוריה- איך מבצעים את זה בפועל?

קודם כל, להקשיב לקול הפנימי שלך. על פי לידלוף, לא ייתכן שכששמעת את התינוק שלך בוכה, האינסטינקט שלך היה להשאיר אותו במיטה, נכון? הקול הפנימי שלך, קול שמקורו בעשרות אלפי שנות אבולוציה, אומר לך להרים אותו ולהשאיר אותו קרוב. אז למה לא לעשות את זה? למה לא להפוך את הילד לשותף מלא בחיים שלך? הבן שלך סקרן מטבעו. הוא רק רוצה לראות, לגעת, לחוש, להריח. מהרגע שהוא יידע שהוא בטוח ושלו בידיים שלך, הוא יהיה חופשי לבחון ולסרוק את העולם- העולם שלך.

בעיניים שלו הוא רואה אותך כסמכות ההורית, כדוגמא האישית. הוא צריך את האישור וההכוונה שלך לכל דבר. הוא לומד ממך, מבלי שישים לב. לכן, אם בחרת לשלוח את הילד למעון או סתם להשאיר אותו לישון לבד במיטה הצבעונית שלו בחדר המקושט, איבדת את ההזדמנות להיות שם בשבילו, חלק מהחיים שלו, לאפשר לו להיות חלק מהחיים שלך.

דבר נוסף שלידלוף מדגישה, הוא שרצוי לתת לילד להתנסות בעולם בלי השגחה. כאמור, הילד שלך סקרן וחקיין מטבעו. הוא רוצה לחקות את עולם המבוגרים, אולם הוא לא יפגע בעצמו מתוך בחירה. לכן כשכבר משתפים אותו בעולם הזה (נניח, אם אפשרת לו להכין איתך את ארוחת הערב), אין צורך להזהיר אותו או לבקר אותו. הרי אם לקחת ממנו את הדאגה לשלומו בכך שדאגת לו בעצמך- איך הוא יידע לדאוג לעצמו כשיגדל?

בנוסף, לידלוף נמנעת ממחמאות מיותרות. נכון, זה הכי טבעי מבחינתך להתמוגג מאושר כשהילד מגיש לך את הציור שהכין (סביר להניח שגם פיקאסו התינוק התחיל עם שרבוטים...) ולומר: "וואו, איזה יופי! איזה ציור מדהים!". אולם על פי לידלוף, מדובר בעצם במעשה פוגע. הרי למה זה מפתיע אותך כל כך שהילד הכין משהו יפה? ברור שהוא הכין משהו יפה. הוא אדם נפלא, וגם גידלת אותו עם הידיעה שהוא כזה. לכן ניתן לומר משהו כמו: "תודה, זה מקסים. בוא נחפש מקום לתלות את זה". כך מתחדדת בו הידיעה שזה טבעי שיוצאים ממנו דברים חברתיים ויפים.

המתנגדים לתיאוריה:

כמו כל תיאוריה חברתית, בייחוד כזו שיוצאת נגד תרבות החינוך של רובינו, גם "עקרון הרצף" צברה מתנגדים רבים מהרגע שיצאה. לטענתם, לא בטוח עד כמה הספר מתאים לחיים בחברה המערבית.

צריך להודות באמת: אנחנו לא חיים בשבט. אם ברצונך להיכנס להתקלח- אין לך למי להעביר את התינוק. אם ברצונך ללכת לישון- אין לך למי להעביר את התינוק. אם ברצונך ללכת לעבודה- אין לך למי להעביר את התינוק. אין לך שבט שיגבה אותך ויגדל איתך את הילד. כמו-כן, לידלוף מעולם לא הייתה אם או גידלה ילד בעצמה, ולכן יש הטוענים שאי אפשר להסתמך על הערותיה.

גם פמיניסטיות רבות יצאו נגד התיאוריה. לטענתן, "עקרון הרצף" מחזיר את הנשים הביתה. הוא הורס מאמץ של עשרות שנים לחתור לשוויון ולעודד נשים לצאת לעבוד ולפתח קריירה, במקום לשבת בבית עם הילדים.

לסיכום, אין צורך לאמץ את השיטה בעיניים עצומות, משום שייתכן ובעולם שלנו זה לא מעשי. אולם כן אפשר לאמץ את הכוונה שמאחורי המילים וליישם את הרוח של התיאוריה. אחרי הכל, מה יותר טבעי עבורך מלגדל את הילד שלך עם הרבה מגע, חום וקרבה, ולתת לו את התחושה שהוא אהוב ורצוי?